מעטים הבתים שעוררו בי רגשות מעורבים כמו בית הכפר הזה. אלינה וסיפריאן, זוג יאפים מבוקרשט, חלמו לגור בבית רומני מסורתי. נאמנים לשורשיהם, הם אטמו את הקירות הנושנים בקש ואדמה, פרשו על הרצפות את אוסף השטיחים שלהם, שניטוו באריגת יד מקומית ותלו על החלונות וילונות קרושה עתיקים. תנורי האריחים המקוריים הושארו במקומם. בני הזוג הלכו עם החלום עד הסוף והשקיעו בו לב ונשמה.
הבעיה לא נמצאת בשיחזור המאפיינים הישנים אלא דווקא בעיצוב החלקים החדשים. חדרי הבית מרוהטים בארונות דמויי-ענתיק והמדפים והקירות עמוסים בסלסלות ובקישוטים מהזן שמציף את חנויות הכל-בדולר. וגם עשיית היתר -תסמונת נפוצה במדינות הגוש המתפתח- השאירה כאן חותם: חיפויי הקיר במטבח מסונכרנים עם כוסות האמאייל המנוקדות ועם הכפפה המשובצת. שמלת התינוקת בחדר הרחצה משתלבת עם צבע קורות הגג. הכל כאן עגול, מתואם ועשוי ונדמה שאלינה וסיפריאן לא הותירו ולו נישה לא מטופלת אחת. והבית שעליו עמלו כה קשה, נראה מעט המוני וחנוק.
ובכל זאת, הוא לא דומה לשום חלל מגורים, שתראו במגזינים ובאתרי עיצוב הפנים. יש בו מורכבות, חיבור של טוב ורע והוא משקף את טעמם של בעליו, שניסו לשדך עבר רומני להווה מערבי. וגם אם הצליחו באופן חלקי בלבד, עדיין הפיקו מראה שלם, שעולה על סך חלקיו.
הצילומים נלקחו מכאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה