יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

כובעים על הקיר.


ישנם קישוטים, שנמצאים בשטח במשך שנים והם כה נדושים, עד שאף אחד לא מבחין בקיומם. ופתאום, צץ טרנד עיצובי חדש ורותח, שמשתמש בהם בדרך קצת אחרת והם הופכים ללהיט. הכובעים, כך נדמה, תלו על הקירות מאז בריאת העולם. הם נצפו בהמוניהם בסרטי המערב הפרוע ובצילומי בתי חוף ונחשבו, במקרה הטוב, לקיטש אנכרוניסטי, דוגמת צלחות הקיר המצויירות. אבל עם בוא גל הבוהו שיק, הם התעוררו לחיים חדשים ומאז הם לא נחים לרגע. הם מופיעים ביחידים, זוגות ושלשות, מסודרים בשורות, בטורים או בסדר מקרי, על מתלים או בלעדיהם בכל חדרי הבית. ויש להם נוכחות. 








 













    


 

 
 

 





 



 

 



 



 

 



יום שני, 28 בדצמבר 2015

הבית של מורין ונייתן בלונדון.


שנים ארוכות אני מחפשת את הבתים היומיומיים. לא אלה של הדקורטורים והאמנים, אלא של עובדי המדינה, בעלי המרכולים ונהגי המשאיות. של אנשים כמוני, שלא למדו עיצוב בשום בית ספר ומצאו את השביל הצדדי שלהם להפיק מקופסת המגורים שלהם משהו בעל ערך. קשה לאתר אותם. הם כמעט שלא מופיעים ברשת. ולכן עטתי בלשון משורבבת על האתר (המומלץ לכשעצמו) DESIGN MOM. גבריאל, האשה שמאחורי הבלוג המשגשג, מפרסמת בתים של משפחות בשר ודם, עם ילדים, חתולים וכלבים. אולם הנבירה היסודית הולידה אכזבה. הפרברים האמריקניים, כך הסתבר לי, הם לפעמים רק פרברים עם עיצובים תפלים, סלונים קודרים ושפע של קלישאות בסגנון וולמארט. מה שחיפשתי פשוט לא נמצא שם.

ואז הפציע לנגד עיניי ביתם הלונדוני של מורין ונייתן וכמו טווס מרהיב בלול תרנגולות, נתן לעלילה טוויסט מפתיע. מורין ונייתן הם זוג אמריקני שמח, עם שלושה ילדים קטנטנים ועוד אחת בדרך ועם מאגר אנרגיות שיכול להזין בית יתומים שלם. הם הכירו בארצות הברית, נפרדו, חזרו, התחתנו ודילגו ללונדון בעקבות עבודתו של נייתן בחברה פיננסית. הם התמקמו בבית רחב ידיים (מפעל לשעבר) עם חצר פנימית וסיגננו אותו בדרכם המשפחתית, נטולת הרשמיות ומלאת הויצים הקטנים. והם עשו את זה כל כך טוב.