יום שני, 30 במאי 2016

הדירה של דפנה ביפו.


אומרים שאין עיצוב פנים ישראלי ואני טוענת שיש. ארץ הקודש אמנם לא פיתחה סגנון משוכלל כמו הדני או יצירתי כמו האמריקני, אבל היא שימשה -ועדיין משמשת- בית גידול משגשג לעיצובים מהחיים. דקורציה עממית לא מיוצרת במעבדות. היא מתהווה מעצמה בבתים של אנשים חיים. היא לא שואבת את השראתה מאתרי דקור מובחרים אלא מחנויות ריהוט זולות ורשתות של הכל בדולר. היא ניזונה מצרכים בוערים, חשבון בנק מצומצם, חקיינות ומקורות אסוציאטיביים רבים מספור. לעיתים, יוצא ממנה משהו מוצלח.  
 
הרשומה הזו מוקדשת לישראליות היקרות, שפיתחו -בלי שום כוונהסטייל מקומי מובחן. כולנו פגשנו אותן, מתישהו בחיים: הבוהמייניות במיטב שנותיהן, עם ההשכלה העל תיכונית, הרקע המקומי המושרש, החיבה המופגנת לספרות, לקיטש, לטיולים בעולם ולשווקי פשפשים. הנשים שאוהבות מפגשים עם חברות (אפשר בבית קפה) ותכשיטים סטייל אילנה גור, שמתנאות לעיתים בשיער אדום וטוניקות הודיות ותמיד-תמיד בולטות בשטח. 

היכנסו לבתיהן של האמזונות הותיקות ותמצאו שם שפע אינטואיטיבי מבלבל: רהיטים שנרכשו לפני ארבעים שנה, עם הנישואין הראשונים, פסלוני אר-דקו, מזכרות מטיולים, שידות עם צילומים משפחתיים, שטיחים אתניים, כריות ברקמה בוכרית, צמחים משתרגים במרפסת, אוסף של חנוכיות עתיקות ולצידן חנוכיית פקקים שהנכד המוכשר הדביק בגן, כלב בוקסר מקרמיקה עם מברשת לניקוי האסלה בשירותים. חיים שלמים, שנפרטו לחפצים וקובצו יחדיו למיש-מש חינני, שמאיים -לעיתים- להתפקע מרוב רגש. הסגנון הזה הוא יצירה מקומית, מייד אין איזראל אורגינל, והוא טוב. אני אומרת לכן, שהוא טוב.

לא נזקקתי ליותר ממבט אחד בדירתה היפואית של דפנה -אשה בשלה ומטופחת- כדי להבין שהיא בת השבט. כל הסממנים נמצאים כאן: ספות הקטיפה, מנורות האר-דקו, האריגים האתניים והגודש האמוציונלי. אני רואה את בעלת הבית מרחפת בחדרים, חמושה במשקפיים אופנתיים ושפתון לוהט, מצביעה על חפצים ומדווחת בטון דידקטי ש"זה צילום של הסבים שלי מפולין", "את הציור הזה קיבלתי מחבר קרוב" ו"את ראשי הבובה האלה השגתי כמעט בחינם ממספרה שנסגרה". לכל פריט יש סיפור אישי משלו, אחרת לא היה נכנס הביתה. חיים ארוכים סופחים אליהם פריטים ספוגי זיכרונות ודפנה רוצה לחיות במחיצתם כל עוד היא קיימת. ומי שחש מחנק, מוזמן לעלות לגג ולהתבשם משדרת העצים המלבלבת.   









 












יום שבת, 28 במאי 2016

בית בסיינט-מור דה פוזה.


בליבו של הפרבר הפאריסאי המרוחק סיינט מור דה פוזה, סמוך לבניין העיריה, שוכן בית משופץ, גדוש ברהיטי רטרו עגלגלים א-לה שנות השבעים. העיצוב מקצועי ומלאכותי, אך בשום אופן לא קר ולא מנוכר. הדקור הצרפתי חמים מיסודו והניכור זר לו. אני מתחברת לתחושת העליזות, ששורה על חלל המגורים ועל הגינה הקטנה שצמודה אליו. המקום הזה תפור למסיבות.

הצילומים נלקחו מהאתר של סוכנות espaces atipiques.
















 
 
 











הבית של כריסטינה וניקולאס בהלרופ.


הבית הישן בעיירה המנומנמת הלרופ, צפונית לקופנהאגן, קנה את ליבם של כריסטינה וניקולאס בשניות. לא רק שהיה גדול דיו להכיל אותם ואת שלושת ילדיהם ומוקף בגן מרשרש, אלא שהגיע עם ייחוס. הוא עוצב בראשית שנות השלושים בידי אדריכל מודרני ידוע.

הזמן נתן בו סימנים ובעליו הקודמים הסירו בחוסר רגישות חלק ממאפייניו המקוריים, אך בני הזוג -מעריצים אדוקים של הסגנון הדני התכליתי- שיחזרו את מה שנדרש לשחזר והחזירו אותו לשורשיו. אחיו של ניקולאס, אדריכל במקצועו, תיכנן להם מטבח חדש ומה שנותר לעשות הוא לרהט את החדרים ברהיטים מודרניים, שנאספו ממקורות שונים ולאבזר באביזרים, שמתכתבים עם הסגנון. ועכשיו, כשהשיגו את התוצאה החדה והצלולה שרצו להשיג, בני המשפחה מעדיפים לבלות את זמנם בגינה השופעת, אפילו בימים קרים. 

הצילומים נלקחו מהאתר הדני BoligLIV 










 









 


 








 

 


החנות Loja Casa Cor בסאו פאולו.


אל תבקשו פרטים, כי כמעט שאין לי. האתר Casa dos Outros מקמץ במתן מידע, כדרכם של אתרי עיצוב ברזילאיים. אך התמונות מדברות בעד עצמן ובגדול. מהמעט שכן נכתב, הבנתי שמדובר בחנות של חפצי אמנות עממיים ברזילאיים, שסוגננה בידי המעצב החשוב מאוריסיו ארודה, שאת בתיו פירסמתי כאן בעבר. הפרוייקט הורם במסגרת תערוכת העיצוב הפאן-ברזילאית השנתית Casa Cor שנערכה בסאו פאולו והוא בא לקלס את אמנות הפולקלור המקומית. ויש מה לפאר ולשבח.