יום שישי, 27 בינואר 2017

סטודיו Herron בשיקאגו.


די קלמנטס מאמינה בקיימות: "אני יודעת שזו מילה משומשת מדי, אבל זה באמת חשוב". בסטודיו שלה בשיקאגו, שנקרא Herron -כמחווה לאנפה מופלאה שראתה פעם בפארק- היא אורגת שטיחים, שמיכות וכריות דקורטיביים בעבודת יד. חוטי הצמר שאיתם היא עובדת, מגיעים מחוות אורגניות במיין ובוירג'יניה. את הכותנה היא מקבלת מיצרנית ירוקה בקליפורניה. חומרי הגלם הצבועים ביד נארגים במכונת אריגה מסורתית בשלל דוגמאות גיאומטריות, לשמחת קהל הלקוחות המתרחב של די.

לאחר שקיבלה תואר אקדמי בעיצוב, די ארגה בבית צעיפים וחלמה ליצור עבודות טקסטיל שימושיות ואמנותיות, שיבטאו את כישורי הציור שלה. היא התקדמה באיטיות אך בעקביות וכשהיקף ההזמנות גדל, שכרה סטודיו בבנין שבו עובדים אומנים אחרים והיא מאושרת מהבחירה: "זה הסטודיו הכי נחמד שהיה לי אי פעם". 

די בקושי יוצאת מהסטודיו. היא מציירת דגמים, בוחרת צבעים, מותחת חוטים על הנולים ואורגת במשך ימים ולעיתים חודשים. "אני נמצאת פה לבד כל יום, גם בשעות מטורפות", היא מדווחת. "אני כמעט לא לוקחת לעצמי יום חופש. לפעמים אני מרגישה שאני נהיית מוזרה מרוב בדידות". העובדה שהסטודיו שלה ביתי ומואר מקלה עליה. היא תולה על הקירות ציורי השראה קטנים ואת השטיחים שהיא אורגת "כדי לראות אותם ולחשוב עליהם. וכשאני מסיימת את התהליך אני מורידה אותם". עבודתה מעוררת עניין גובר אצל לקוחות פרטיים ומסחריים. שתי פירמות מוערכות הזמינו ממנה סדרות מוגבלות של פריטים ובעתיד, תצטרך לצמוח ולהעסיק עובדים. היא מקווה שתישאר תמיד נאמנה לדרכה: "אני רוצה ליצור דברים לא יומרניים, שאנשים אוהבים. כאלה שאני ואנשים אחרים נרגיש קשורים אליהם". 
 
הצילומים נלקחו מכאן.








 



























 

יום שני, 23 בינואר 2017

הוילה של זלמן ודורית ברמת-אביב.


אולי השתגעתי. לא אכפת לי. אני שואפת לפרסם כאן את חללי המגורים, שצועקים לי "בינגו!". אלה שמתחברים אליי בקליק. לוילה הרמת אביבית הזו אין שום קשר למה שקורה עכשיו בזירת עיצוב הפנים. אבל אני לא רוצה להתעסק בדקורציה אלא בחיים וכאן יש חומרי חיים בשפע. העתיד נמצא במה שנאסף במרוצת השנים ובתים של אנשים בגיל הזהב הם מכרות זהב של רעננות ולעיתים, גם של חדשנות. לא כל מי שחצה את גיל חמישים הוא חסר רלוונטיות. לפעמים, הוא מהפכן וסקרן וניסיון החיים שצבר מוסיף בונוס נכבד ליצירתיות, שהיתה בו מילדות.  

זלמן, מנהל מסעדה בדימוס, הוא איש צעיר בן שבעים שנה לפחות. גם דורית, אשתו הפסיכולוגית ומורת היוגה, מצטיירת כרוח חופשית. הם טיילו בעולם, עשו טרקים באירופה והקיפו את רכס האנאפורנה בנפאל. מהמזרח הרחוק הם הביאו ציורים ומזכרות, שחברו לרהיטים הותיקים והחדשים שלהם ולאמנות שתולה על הקירות. הם חיים בנוחות עם מה שיש להם. לא דחוף להם לחדש, אבל הם ממש לא מיושנים והבית והגינה שלהם גדושים בצבע ובאהבת חיים. אני לא מאחלת לעצמי לדמות להם בגילם. אני רוצה את זה כבר עכשיו. 














































 




יום שבת, 21 בינואר 2017

הבית של קרוליין ומגריט בשיקאגו.


שתי נשים מסורות בוראות מחדש את הבית הרעוע בשיקאגו, פינה אחר פינה. קרוליין, אמנית עץ, הגיעה לכאן ראשונה. מגריט, אמנית קרמיקה וטקסטיל, הפכה לשותפתה שנה ומשהו לאחר מכן. הן גרות, עובדות ומוכרות את יצירותיהן בחלל הישן, שחווה שנים של הזנחה משוועת. "כשהגעתי לפה הייתי שבורה, עם חיים חולים ומערכת יחסים חולה", נזכרת קרוליין. "גם הבית היה שבור, מלא פסולת, עכברושים ושקיות של חיתולים מלוכלכים. היו שרשראות על העמודים במרתף, צואה ישנה של כלבים בכל מקום. הכל היה הרוס. באף דלת לא היתה ידית. ועכשיו, הרבה מאד השתנה. הבית בריא, אני מאושרת. כל הבית הוא עשה-זאת-בעצמך וזה הדבר שאני הכי גאה בו בחיי עד כה".  

שתיהן נשמות אמנותיות רחבות יריעה. קרוליין, שצמחה מילדות בסביבת יערות, תכליתית ומקצרת במילים. היא מושפעת מעיצוב טבעי ומקומי, ממינימליזם ומעץ. מגריט הרומנטית מתארת באריכות את חיבתה לאור, לשלווה ולפאטינה המופלאה, שיוצרות השנים. שני החדרים שהיא מאיישת מגלמים עבורה רגשות עזים: "יש פילוסופיה שונה לכל חדר. החלל שבו אני ישנה מוקדש בראש ובראשונה למצב החלימה שלי. הסטודיו שלי מוקדש לעריכת רשימות. הוא גם הפך למקום של תחושת התאהבות. אני מנסה לאמץ תחושות של אהבה עצמית, כי שם נמצאת העבודה האמנותית שלי כרגע, כל הרעיונות שנותנים לי השראה". 

הבית, ששופץ ועוצב בארבע ידיהן, הוא מקור לגאווה אישית ואוניברסלית (מגריט: "אני גאה בכל מה שעשיתי בעצמי. כשמדברים על DIY, מדברים על תרבות"). אך הוא רחוק מלהיות מושלם. החדרים מוצפים באבק, גם בגלל עבודות העץ ושריפת הקרמיקה שהן מבצעות בהם והקירות מדיפים לעיתים, ריח רע מפאת עתיקותם. קרוליין מוטרדת מהצחנה, אך מגריט לא: "שום דבר בחלל הזה לא מביך אותי", היא אומרת. "נוח לי מאד להרגיש כאן פגיעה". 

הצילומים נלקחו מכאן.